אני בחופשה יזומה אצל ההורים שלי. יש להם YES, וזה שינוי מרענן מה- HOT שלי יש בדירה. ראיתי את Pushing Daisies שתורגמה שלא בצדק ל"החיים על פי נד" ביס סטארס. השם המקורי רק מעיד על אופי הסדרה, כי חרציות צומחות באזורי עלמין, אני חושבת שקראתי פעם משהו על זה שזה קשור לחנקן או הפחמן או איזושהי כימיה הנפלטת מעצמות המתים. ופושינג, כי נד, גיבור הסדרה, מעיר מתים בנגיעת אצבע, כמו בדוחף אותם חזרה אל החיים. בכל מקרה, הויז'ואל, כלומר כל העריכה הויזואלית- אסתטית, מעולה. קצת כמו טים ברטון על saturation (שזו מילה שפשוט אין בעברית וחבל). כאילו כל הצילום נעשה מבעד לעדשות מגבירות צבע. זה, ולשחקן הראשי יש לחיים ורודות, והדמויות, לפחות עפ"י מה שהספקתי לראות בפרק יחיד, הן סוג של גרוטסק חינני במיוחד, בייחוד הדודות של צ'אק, הלא הן אלכס המיתולוגית (סוזי קורץ) מהסדרה "אחיות", ועוד אחת, שאין לי מושג מי היא, אבל עשו עליה עבודת סטיילינג ראויה לציון.
חוץ מזה, יש לסדרה גם נרטור ראשי, מעין מספר יודע כל, שלא משאיר מקום לצופה אלא לברוח להשוואות ל- Desperate Housewives, שזו לה כבר העונה החמישית, והיא יצאה מכלל שליטה ובאורח פלא אידי הביצ'ית השתרבבה לקאסט על לא עוול, ואיך לומר, חבל, איבדו אותי בעונה השנייה. אני לא אתפלא אם מפיקי הסדרות הם אותם מפיקים בדיוק, אפילו הפסקול כמעט זהה, משהו שבין תיבת נגינה למוזיקת פעמונים עיירתית שעושה לי פלאשבקים לסטארס הולו, שלא לומר וויסטריה ליין.
מכל מקום, במחשבה שנייה והודות לגוגל, יוצר החרציות הדוחפות הוא בכלל בראיין פולר, אחד מכותבי "גיבורים" (שעדיין לא ראיתי). ואת הנואשות יצר דווקא מארק צ'רי, שלא זכור לנו, אבל אם בכלל, דווקא מ"בנות הזהב". וזה משאיר אותנו עם אותו ארט דירקטור מוכשר, הייתכן?
אגב, אני מרגישה קצת מטומטמת שלא קלטתי שהשחקן הראשי ב- Reaper הוא ברט מוריסון מ"החיים בלופ". מילא. אני מתגעגעת ל"משתגעים מאהבה" ולהלן האנט ופול רייזר, אחד הזוגות הכי מציאותיים שנחזו על מסך הטלוויזיה.
מכיוון שה- VOD, או לפחות מחלקת הרכש הנפלאה (לפרקים) של הוט, כבר השכילו לרכוש במיוחד עבורי את כל "סקס והעיר הגדולה", אין לי הרבה מקום לקיטורים. כרגע. זאת למרות שעם סיומה הסופי בהחלט של "רגליים קרות" ומותה של רייצ'ל עם סיום העונה החמישית, שגרם לי לבכות בטירוף כאילו מינימום רצחו לי את החתול שאין לי, אני מרגישה שאני משלמת על ה- VOD כמעט לשווא. וניסיתי, באמת ניסיתי לראות שוב את "שבתות וחגים" אבל הבנתי שזה די מיצה את עצמו בשנות התשעים, ושלא כמו "פלורנטין" זה בלתי ניתן למחזור. אני לא רוצה לאיים, אבל יש סיכוי שאני אתחיל לראות את "פרשת השבוע" ב- VOD, אם דברים מהפכניים לא יקרו כאן בקרוב.
יש לי כמה תלונות וכמה מענות על המקום הזה, כמו שנאמר בהגדה. של פסח. נראה לכם הגיוני שבבלוג מבית גוגל אני אצטרך להגביל את כמות התגיות שברצוני להוסיף לפוסט? אז זהו, שבלוגר כנראה חושבים שכן, כי אני מוגבלת למספר תווים של 150 בערך (אבל אל תתפסו אותי במילה). חוץ מזה, איפה ענן התגיות הידוע לטובה? איך לעזאזל עורכים את רשימות הצד של הבלוג מבלי להיכנס לקודים במקרה הרע והטמל במקרה הפחות רע? ואיך נרשמים לרשימת התפוצה של הבלוג, האם אין אלא להכנע למרותו של ה- FeedBurnerהלא צייתן? מה שאולי הייתי עושה, אם הייתי מצליחה לערוך את הרשימות של הבלוג. רק רסס יש בעולם? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני והרידר שלי 'ככה' - מצמידה אצבעות ומחככת- גוגל, לתשומת ליבכם.
עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לנסות להבין איך עובד עולם הטורנטים, ואיך בעזרת כמה קליקים, כבר מחר אני אוכל לקבל את "קשמיר מאפייה" והרימייק של "האישה הביונית" ישירות להארד דיסק שלי. הבה נתפלל ביחד לאותם אלילי שרתים נידחים, שאי שם בנבכי הרשת נמצאים גם פרקים של My So Called Life, אחת מסדרות הנעורים הטובות ביותר וכנראה הדבר הטוב היחיד שעשתה קלייר דיינס. כמו גם, טווין פיקס, שכן, אני יודעת מי רצח את לורה פאלמר, אבל אני לא יכולה יותר להישאר בבורותי הטלוויזיונית ולהנהן בכל פעם שמדברים על דיוויד לינץ'.
