כבר אמצע מרץ,

אז מה היה לנו היום,
קראתי פוסט מוזיקלי מעולה (+קיבלתי לינק להורדה של מיקסטייפ) אצל אורן, עברתי על ה- Google reader שלי רק בשביל להיווכח בפעם המיליון שאני לעולם לא אצליח להשתלט על כמות המידע שהייתי רוצה להזין את עצמי בו, לא כל שכן, כמות הרססים ברידר. ראיתי את שבעת הפרקים בעונה הראשונה של "סקס והעיר הגדולה" ושקעתי במחשבות שווא על שבת בצהריים בסנטרל פארק וארוחת בוקר בפריס. לכמה דקות אפילו האמנתי לעצמי וכבר ראיתי כיצד אני צועדת לעבר השדרה החמישית כשמנולו בלניק והאופק לרגליי, ושמלה נטולת חזייה בתכלת ניינטיז לגופי נטול הגרמים המיותרים. כמה מעלות טובות; חיבתה של סמנתה לנדל"ן, הרומן ההזוי והבלתי מדובר של שרלוט עם אברך מברוקלין ומיסטר ביג עם ה- abso-fucking-lutely שלו.

מה עוד,
נסעתי ברכבת עם אח שלי, בן השש, שנעמד על שתי רגליו וקרא לנוסעי הקרון להביט החוצה אל שדות השרון המוריקים, תוך שהוא צועק "שדות ירוקים זה מזכיר לי משהו..." אכלתי אצל הסבים ארוחת ערב שכללה סלט לבבות ארטישוק מענג ועוף ממולא שהשאיר אותי נפעמת. אחר כך אכלתי תותים, אבל עד שמר בחור סיפר לי על הקינוח שלו- פאי פקאן, כבר שכחתי מה אכלתי. ראיתי את הפרק השביעי של Tell me you love me, הסדרה המדוברת למדי של HBO המשודרת בימים אלה ב- VOD. נו, זאת הסדרה הזאת שמדברים עליה בגלל סצנות הסקס המפורטות, רק שהדיאלוגים כל כך משועממים מעצמם שלא בא לך לראות אותם שוכבים אחר כך.

הבטטה שהנבטתי בספטמבר הועברה זה מכבר לאגרטל חדש, יש לה עלים ירוקים והיא מגיעה עד ללמעלה של ארונות המטבח. עשיתי ניסיונות אגרונומיים והנבטתי בקערת מים עדשים חומות, יצאו נבטים חבל על הזמן. עוד בתוכנית: שעועית לבנה ועדשים אדומות. ההורים שלי הגיעו לבקר והביאו משלוח מנות. גיליתי שאני חייבת לעשות כביסה כי נגמרו לי התחתונים. השוויתי מחירים של מחשבים ניידים. הייתי מאוכזבת מעצמי במשך שעה וחצי על תפוקות העבודה שלי. בת הדוד ההריונית שלי החזירה לי את הספר האהוב עליי- "שלושה סיפורי אהבה", אחרי שכבר גלגלתי בראש את הרעיון לרכוש עותק חדש, ופסלתי את הרעיון כשנזכרתי שקניתי את העותק הספציפי הזה בחנות יד שנייה ברחוב רש"י בתל אביב, למרות שהוא היה קצת בלוי, ובעיקר כי הייתה בעמוד השני, בעט כחול, בכתב של בחור, הקדשה- "לרוני באהבה, ממני".

הבנתי למה Cold Feet היא אחת הסדרות הטובות ביותר שראיתי, אחרי שקראתי את הכתבה הזו (זהירות ספוילר!) משהו על זה שהיא יותר מלאת חמלה מ"הבורגנים" ופחות צפויה מ"שבתות וחגים". הודיתי במה שאני יודעת כבר מזמן- אני רוצה את ג'יימס נסביט! עוד לא החלטתי אם זה המבטא האירי, הגבות או ההומור הציני.

עכשיו אין לי מצב רוח.
כנראה שזו בעיקר ההבנה שבשלב זה של חיי אני רוצה לעבוד כשכירה, לצאת למשרד בבוקר, לחזור בערב, לבלות בסופי שבוע.

בקטנה;
ה- VOD צריך להציע שירות נוסף, סוג של אפליקציה משדרגת שירות ואוהבת לקוח שכזו, במסגרתה הלקוח, להלן: הצופה, יקבל נוטיפיקציות על עדכון המצב בסדרות האהובות עליו. למשל: אני אוהבת "רגליים קרות", ועד כה עלתה רק העונה השנייה. השירות הזה ישלח לי הודעה, נניח שורה שתופיע על פס המידע ותאמר "הפרק השמיני בעונה השנייה של רגליים קרות עלה. תהני!" ואם ניקח את זה עוד צעד קדימה, יעשו בחוכמה בהוט, אם יקחו את רעיון הסמנטיקה הלעוס במקצת המוכר לנו מאפליקציות נוסח living social ויציעו לצופים גם את האפשרות של "אהבת את הסימפסונס? אז כנראה שתאהב גם את: פיוצ'רמה ופמילי גאי".

ותודה לאנשי התפעול ב- VOD, שמעוררים בי איזשהו רצון להישאר לקוחה של הכבלים למרות שהשירות נתקע פעם בשעה. שמישהו יקנה לי TIVO, ומחשב נייד. אני לא מאמינה שעבדתי בחברה שהמנכ"ל שלה אומר בגאון שהוא "לא מאמין באינטרנט" (ויסלחו לי בלשכתו על הציטוט הלא מאוד המדויק, אך אופי הדברים הובהר).

לילה טוב.