Reality Extension

לפני כחודשיים באחד ממפגשי ה- video tlv, אני חושבת שזה היה ד"ר אורן צוקרמן מהמרכז הבינתחומי שדיבר על קונספט "הרחבת המציאות" כאקט שיווקי. הוא נתן כדוגמה ספר שניתן לרכוש באינטרנט, שמכיל בתוכו רמזים ומיני סיסמאות שיש צורך להקליד בכל מיני כתובות כדי לקבל מידע נוסף בנוגע לעלילת הספר. או למשל, משחק מחשב שיצא מגבולות הרשת, הפך ל"חפש את המטמון" בזמן אמת ברחבי ארה"ב וכלל הוראות להתקשר למספרי טלפון מסוימים מתאי טלפון ציבוריים כדי לקבל עוד סיסמאות וכך לצלוח שלבי משחק שונים.

בארץ, עשו זאת לאחרונה "רשת" שהקימו בלוג לצמרת, בכיכובה של עלמה זק, מהסדרה "עד החתונה" (ימי רביעי, תשע בערב). צמרת, טייפקאסט הרווקה התל אביבית. בת שלושים פלוס, שותפה של הזוג רן-איה שנמצאים במרכז העלילה. לפרנסתה היא כותבת טור סטייל "איך להיות רווקה ולהישאר בחיים" ואם להמשיך באותו קו, היא גם פרסמה ספר ששמו "אני רווקה אני שלמה". העניין הוא שלא רק שיש לה בלוג, הפוסטים עצמם הם המשך ישיר של עלילת הסדרה. הפוסטים אגב, מתפרסמים באותו יום בו מוקרן הפרק, מה שלטעמי מעט פוגע ברעיון שעומד מאחורי בלוג מהסוג הזה, כי אם כבר בלוג מציאותי- אז לא באתר רשת אלא בדומיין עצמאי או אפילו בפלטפורמה קיימת מסוג ישרא או תפוז. אני מבינה שיש פה עניין של אינטרסים, אבל במחשבה שנייה, כולם יכולים רק להרוויח מזה- האתר מטראפיק (יותר הקלקות על באנרים?) ו"רשת" ממעט יותר אמינות.

ברור לי שאין סיכוי שגולשים יחשבו שמדובר בדמות אמיתית, אבל אם כבר חוויה אז שתהיה עד הסוף, לא בכאילו וגם לא כמעט. פרסום פוסטים לא רק בימי השידור, יצור אצל הקוראים רצון להמשיך ולהיות מעודכנים בעלילות של צמרת גם בין רביעי לרביעי. ייאמר לזכותם של רשת שהבלוג נראה טוב, כתוב טוב וגם יש חלונית הרשמה לקבלת עדכון כאשר מתפרסם פוסט חדש. אני מקווה לראות עוד בלוגים מהסוג הזה בישראל.

וכמו שאתם כבר יודעים, אני מתייחסת לחברת HOT בתור case study ולכן אני עוקבת אחריהם בדריכות. את הסדרה (מיני סדרה? רק שישה פרקים) "תעשה לי ילד" מאוד אהבתי. אני fan of של הסדרה בפייסבוק, חברה בקבוצת הערצה ובאופן עקרוני, חושבת שגל תורן הוא אחד הדברים הטובים שקרו להוט (הוא גם העורך המוזיקלי של Red Band). תורן, סולן הלהקה (שקיימת במציאות) "מרסדס בנד", משחק בסדרה את רם לרנר, סולן להקת "ההסתדרות". להקה שקיימת אך ורק בתוכנית. אבל אם תחפשו "להקת ההסתדרות" בגוגל, תגיעו לאתר מומה, אינציקלופדיה מקוונת למוזיקה [בעברית] (מבית קשת).

הערך במומה נראה מציאותי לחלוטין, כולל את שמות חברי הלהקה בסדרה וממשיך את הסיפור שלהם כפי שתואר בסדרה, כולל ההומור העצמי בסיום הדיסקוגרפיה המלאה, שימו לב לזה: "בימים אלה נמצאת הלהקה בעיצומו של סיבוב הופעות. לאחרונה דחה רם לרנר הסולן תפקיד ראשי שהוצע לו בטלנובלה בטענה שהוא לא בדרן, הוא אומן והוא רוצה להשקיע את כולו במוסיקה שלו". גדול! אפילו נתקלתי בדיון על ה- wall של קבוצת ההערצה בפייסבוק שסבב סביב "איך זה שיש ערך במומה ללהקה". הם השיגו את המטרה.

פה ושם אני נוהגת להציק למי שמתחזק את פרופיל ה- VOD בפייסבוק בשלל הצעות ושאלות.
אני חייבת לציין שאחרי הודעה קודמת ששלחתי אליהם, בה טענתי שאפליקציית הסופר וול היא מצע ללכלוך בפרופיל וזה לא משהו שהוט היו רוצים לעצמם, האפליקציה הוסרה. אז כל הכבוד להוט. עשיתם אותי מאושרת.

Blog day 2008

Blog Day אומנם היה אתמול ואני בדיליי קל... כי, אני בדיליי. כבר שעתיים שאני מנסה לתמצת את הבלוגים הקבועים ברידר שלי לפחות מעשרה, מה שלא עבד. עברתי על הבוקמרקס אבל זה פשוט הוביל לשיטוט ממושך. אני חושבת שזה בלתי אפשרי מבחינתי לתמצת לפחות מעשרה את כמות הבלוגים שאני קוראת ואוהבת, אבל ננסה בכל זאת.

את הבלוג הזה- על ניהול, ארגונים ואנשים של צביקה רול, גיליתי ממש במקרה לא מזמן, דרך לינק ב"עוגיות", אם אני לא טועה. קראתי אותו מההתחלה (כלומר אחורה, את כולו) ולטעמי הוא אחד הבלוגים [בעברית] הכי מדויקים וממצים בכל מה שקשור לפרזנטציות, חווית לקוח, ארגונים וניהול בכלל.

הבלוג של משרד הפרסום שלמור- אבנון- עמיחי Y&R. זה אומנם לא בלוג אישי, אלא קבוצתי, ואפשר אפילו להגיד עליו שהוא בלוג עסקי למרות שיש בו פוסטים אישיים יותר ואישיים פחות וגם הצצה להווי המשרד. אבל חוץ מזה, אני חושבת שהם היו הראשונים לחלוק עם הגולשים את השלבים בדרך לקמפיין/פרסומת/רי- ברנדינג. החל מקמפיין דנונה (שהיה בעיניי הדבר הכי אינטראקטיבי שהיה לנו בארץ, כי אינטראקטיב זה לא באנרים ומיני- סייטס, זה על אינטראקציה עם הלקוח, או לצורך העניין- הצרכן) ועד לפוסטים ישנים יותר ששיתפו לגבי הקמפיין הנפלא של דפי זהב. אני מחבבת במיוחד את הפוסטים על פלנינג ואת פוסטי החוויות מפסטיבל קאן.

IKEA Hacker הוא למעשה התגלמות החלום השוודי שלי. רהיטים מאיקאה, אביזרים מאיקאה ובסך הכל, המון פורמייקה, עץ סנדוויץ' וצבעים שמצטלמים טוב בשמש האירופאית. עד היום לא הצלחתי להבין מי בדיוק אמון על ניהול הבלוג, אבל בתחתית העמוד מצוין במפורש שהבלוג הוא fan-run website - NOT related to IKEA. הבלוג הוא הלייף האקר של חובבי המותג השוודי, במקום עצות לניהול זמן או סידור המייל, תקבלו עיצובים חדשים לרהיטים ואפילו איך להפוך בובת תנין למחזיק USB. אם הבלוג לא שייך לאיקאה, מה שהיה נחשף כבר ע"י גולשים, זו אכן התגלמות החלום של כל איש שיווק. בשלוש מילים: Fan-run website.
למעריצי הארדקור של המותג- רשת חברתית חדשה מבית איקאה ו-Don't give that look של "לא עוד אחת...", בקרוב במחשב הקרוב אליכם.

הבלוג של Seth Godin. הגורו סת' גודין. את גודין אני מכירה מאז שקיבלתי לפני שנתיים מחבר טוב את הספר Purple Cow. כשהתחלתי להשתמש ברידר גיגלתי אותו במיידית, ומאז הוא שם. אין הרבה מה להגיד עליו, האיש יודע על מה הוא מדבר. עבודת החלומות שלי (לתקופה) היא להיות האסיסטנטית שלו. במשך שתי דקות מחיי ניהלתי עם האיש תחלופת משפטים בפייסבוק ואלה היו שתי דקות מרגשות במיוחד.

MyOpenWallet הוא בלוג של בחורה ניו יורקית המתכנה Madame X, שחולקת עם הקוראים אנקדוטות ומחשבות על התנהלות פיננסית באחת הערים היקרות בעולם. אני מעריכה כל בחורה שמסוגלת לכתוב פוסט שכולל חישובי דייטינג ומסביר אחת ולתמיד למה הסכם ממון. עוד בארסנל- נדל"ן בניו יורק, משכורת שנתית, משכנתאות ושאר מושגים פיננסיים שיכניסו קצת שכל בכל מי שמתכוון לחיות שם בלי להתכלב.

ולא אמרתי מילה על בצק אלים [בישול, צילום], עונג שבת [מוזיקה]
ו- Chris Brogan, שהוא חומר קריאה מאסט של לפני ריאיון עבודה.

Mission accomplished .

למה המכוערות מתחתנות קודם

ואני הייתי בטוחה שצריך להיות ביצ'ית.
אפילו בפייסבוק לא מבינים איך אני לבד...

געגועיי ל- HOT

אני קוראת את הבלוג של צביקה רול, ומעבר לפלאשבקים לדמותו של דיוויד, יועץ הניהול מהסדרה האהובה עליי "רגליים קרות", אני מאוד נהנית. נהנית מכל פוסט, מהידע, המידע. וכמו כל מידע טוב שמגיע אליי, הוא מעורר תהיות ורצון לחקירה.

נעשה סיפור ארוך- סיפור קצר (תרגום עילג), בינואר עזבתי את עבודתי בחברת הוט. אהבתי לעבוד שם, שנאתי את העבודה. עבדתי כנציגת שירות במחלקה מסוימת. אהבתי את האנשים, את חווית השייכות הארגונית (נקודה לזכותם) וחוויתי באמת ובתמים שהמוצר שאני מוכרת הוא מוצר טוב, אמין, שווה, מהנה. אני עצמי נהניתי עד לאחרונה משירותי הוט, ובייחוד מה- VOD. אבל חזרתי לגור אצל ההורים (זה קורה גם לטובים ביותר) ואמא שלי, לא מוכנה בכלל לשמוע על הוט. בשבילה רק יס.

כבר שלוש שנים שאין לי יס. אני רגילה לסדרות בהוט, אני מוכנה לתת אצבע (ברגל) בשביל מנוי VOD לשנה. בתור אינפורמיישן- ג'אנקי, חווית השימוש בשירות כזה היא אדירה. מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, כמו שאומרת הפרסומת (ואני הפרסומת הכי טובה, בתור לקוחה). העניין הוא, שלהבדיל מכוונות מיתוג אחרות, בכל הנוגע ל- VOD, להוט באמת הצליח. אומנם נתקלתי בבעיות שימוש בהתחלה, ושקלתי לוותר על הרעיון. אמרתי לעצמי "למה לך טלוויזיה? את עובדת מלא שעות..." (להלן: תנאי עבודה) אבל משהחלטתי לפרגן לעצמי, ולמה לא להפיק הנאה מהמוצר שאני מוכרת, בעצם? התקשרתי למוקד, כאחד האדם, המתנתי זמן לא מבוטל, שלחו טכנאי. התקינו לי שני ממירים חדישים שעובדים מהר. וזהו, סיפור אהבה.

אני אוהבת את ה- VOD. וכמעט כמו שאני אוהבת אותו, אני אוהבת את אופציית ה- start over, שלוקחת את חווית הצפייה עוד צעד קדימה ומותג הוא חוויה והעולם הוא שטוח והלקוח תמיד צודק. מעבר לזה, עוד לא יצא לי לנסות את ערוץ 500 (נדמה לי) שלמעשה מנהל עבור הצופה את הצפייה, עפ"י פרמטרים של העדפה, אם הבנתי נכון. כבר דיברתי על זה פעם, שכל שירות שמציע פרסונליזציה, מוטב יהיה אם ידגול בשיטת הסמנטיקה- אהבת את "חברים"? תאהב גם את "הפמליה" ואת "איך פגשתי את אמא". הם הולכים לכיוון הזה, ואני שמחה.

האקס שלי, לפני שנעשה כזה, טען שהיחס שלי להוט הוא כמו יחס לאקס. אכפת לי מהם, אני רוצה לדעת מה הם עושים, הם מעניינים אותי למרות שיש לי כלפיהם משקעים, ובסך הכל, אני רוצה להראות להם. אז זה נכון.

כשאני נזכרת בחווית העבודה שלי שם, אני זוכרת רק דברים טובים. את הפעם הראשונה שקלטתי תרבות ארגונית מהי (כוסות עם לוגו החברה, רבותיי), ערב החטיבה הראשון שלי, החשיפה למערכת מידע פנים- ארגונית, תדריכים על שירות לקוחות שהוכנו מבעוד מועד, מערך הדרכה איכותי, חדר אוכל שמפגין היררכיה. חווית העבודה בחברה גדולה.

רק אם אני מפשפשת קצת בזיכרון, אני נזכרת בתחושת חוסר הערך מול עובדי החטיבות האחרות (שירות לנצח ירגישו פחות, אלא אם כן ייעשו הפיכות), תחושת הלחימה עבור הלקוח שלמרות שלוותה בהנחיות ארגוניות, נראה היה עדיין שהלקוח הוא קולקטיב שכזה, שיש להתמודד איתו ועם סדרת בקשות שיש לו מהחברה, כספקית שירותים. להבדיל מאדם שהוא במקרה גם לקוח, שיש לו בעיה עם השירות. כן, זו לא בעיה, זו סוגיה שצריך לפתור, אני יודעת. צביקה רול בבלוג שלו, מציע לשקול את האפשרות שבמקום שלוש דקות גג לשיחה, ינחו את נציגי השירות לבצע שיחות של מינימום שלוש דקות. מהפכני, אה?

אבל לא, תפוקה שווה זמן וזמן שווה כסף. אני יודעת. אני נותנת את החברה הזו כדוגמה, כי אני מכירה אותה מקרוב, וכי בסך הכל, זו חברה שאני אוהבת ומוצר שאני מאמינה בו. עוד כותב רול, על הפער שבין הערכים שמותג מעוניין לייצר לבין המציאות של הלקוח. מספיק לשאול שלושה אנשים מה עובר להם בראש כשהם חושבים על הוט, ודאי יזרקו לאוויר אסוציאציות נוסח "לוקח זמן עד שעונים", "יקר לי מדי" ו- "לא חזרו אליי". כשלמעשה, אם אני חושבת על הפרסומות שלהם, אני חושבת בעיקר "מה שמתאים לך", "מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה" ו- "תמיד יש משהו לאהוב". הכל נכון, רק חבל שבפועל הלקוח מתאכזב.

אז כאמור, עברתי לגור בבית שיש בו יס. אומנם גיליתי כמה נעים לטגן את המוח מול תוכניות ריאליטי, באדיבות ערוץ יס ריאליטי המיותר (שרק ממחיש כמה שמנים יש באמריקה וכמה אנשים מערים קטנות בצפון מערב ארה"ב חולמים על חשיפה בפריים טיים והופעה על שערי מגזינים) (אתם ראיתם את הזוועה שנקראת "אני אוהב את ניו יורק"?! זה "הרווק" גרסת הארלם מינוס מודעות עצמית), אבל כשהשעה שלוש בבוקר ואני רוצה לראות משהו שמעניין אותי, אני תקועה עם שידורים חוזרים של ליפסטיק ג'אנגל (יס חזק בקטע של שידור מחזורי סטייל סטאר וורלד) או עם טורנטים שהועלתי לסדר לעצמי מבעוד מועד (נסו את gossip girl הנפלא).

אז נכון, ייאמר לזכותם של יס שעדיין לא בדקתי את עניין היס מקס (ולמה לא הציעו לנו את זה במסגרת מעבר דירה? חברה- ממותגת- היטב- עם- צב- מעצבן- בפרסומת- על- מעבר- דירה). קשה לי, אני חלוקה, מצד אחד מתה על הפרסומות של יס (השתתפתי באחת, אבל אל תספרו לאף אחד), מקאן יודעים מה הם עושים, אין אכזבות. יש להם שלושה ערוצי סדרות, איכותיות (כמו: דקסטר, שובר שורות, ליפסטיק). אבל זהו, בעצם. ומה אם בא לי קצת סאטירה על עולם המוסיקה הישראלי? (סחתיין על הפרסומות על לוחות המודעות לרד בנד, אהבתי). מה אם אני רוצה לראות מיני סדרה ישראלית עצבנית עם עירום פרונטלי ופסקול משובח? (רם לרנר, אני שלך). ואם סתם, בא לי לצפות ב"זיווגים" הבריטית בלי להתעסק עם המחשב? ליס הפתרונים.

אולי עדיין לא גיליתי את ה"לא הבטחתי לך" של שנת 2008 ("סרוגים" נראה מבטיח וב"רביעיית רן" הליהוק מעולה) והיי, תמיד יש את "עד החתונה" (יפתח קליין. שמונה סימני קריאה. ספרה אחד) אבל כמה אני אתגעגע למסך האדום הנהדר של ה- VOD. אין דברים כאלה.

[רציתי לשים פה חלונית יו טיוב עם "עברנו לצפון" של שלומי שבן, אבל יו טיוב וגוגל כנראה הסתכסכו. התבנית העברית של בלוגר עדיין מבאסת].

The TV killed the Radio star

אני בחופשה יזומה אצל ההורים שלי. יש להם YES, וזה שינוי מרענן מה- HOT שלי יש בדירה. ראיתי את Pushing Daisies שתורגמה שלא בצדק ל"החיים על פי נד" ביס סטארס. השם המקורי רק מעיד על אופי הסדרה, כי חרציות צומחות באזורי עלמין, אני חושבת שקראתי פעם משהו על זה שזה קשור לחנקן או הפחמן או איזושהי כימיה הנפלטת מעצמות המתים. ופושינג, כי נד, גיבור הסדרה, מעיר מתים בנגיעת אצבע, כמו בדוחף אותם חזרה אל החיים. בכל מקרה, הויז'ואל, כלומר כל העריכה הויזואלית- אסתטית, מעולה. קצת כמו טים ברטון על saturation (שזו מילה שפשוט אין בעברית וחבל). כאילו כל הצילום נעשה מבעד לעדשות מגבירות צבע. זה, ולשחקן הראשי יש לחיים ורודות, והדמויות, לפחות עפ"י מה שהספקתי לראות בפרק יחיד, הן סוג של גרוטסק חינני במיוחד, בייחוד הדודות של צ'אק, הלא הן אלכס המיתולוגית (סוזי קורץ) מהסדרה "אחיות", ועוד אחת, שאין לי מושג מי היא, אבל עשו עליה עבודת סטיילינג ראויה לציון.

חוץ מזה, יש לסדרה גם נרטור ראשי, מעין מספר יודע כל, שלא משאיר מקום לצופה אלא לברוח להשוואות ל- Desperate Housewives, שזו לה כבר העונה החמישית, והיא יצאה מכלל שליטה ובאורח פלא אידי הביצ'ית השתרבבה לקאסט על לא עוול, ואיך לומר, חבל, איבדו אותי בעונה השנייה. אני לא אתפלא אם מפיקי הסדרות הם אותם מפיקים בדיוק, אפילו הפסקול כמעט זהה, משהו שבין תיבת נגינה למוזיקת פעמונים עיירתית שעושה לי פלאשבקים לסטארס הולו, שלא לומר וויסטריה ליין.

מכל מקום, במחשבה שנייה והודות לגוגל, יוצר החרציות הדוחפות הוא בכלל בראיין פולר, אחד מכותבי "גיבורים" (שעדיין לא ראיתי). ואת הנואשות יצר דווקא מארק צ'רי, שלא זכור לנו, אבל אם בכלל, דווקא מ"בנות הזהב". וזה משאיר אותנו עם אותו ארט דירקטור מוכשר, הייתכן?

אגב, אני מרגישה קצת מטומטמת שלא קלטתי שהשחקן הראשי ב- Reaper הוא ברט מוריסון מ"החיים בלופ". מילא. אני מתגעגעת ל"משתגעים מאהבה" ולהלן האנט ופול רייזר, אחד הזוגות הכי מציאותיים שנחזו על מסך הטלוויזיה.

מכיוון שה- VOD, או לפחות מחלקת הרכש הנפלאה (לפרקים) של הוט, כבר השכילו לרכוש במיוחד עבורי את כל "סקס והעיר הגדולה", אין לי הרבה מקום לקיטורים. כרגע. זאת למרות שעם סיומה הסופי בהחלט של "רגליים קרות" ומותה של רייצ'ל עם סיום העונה החמישית, שגרם לי לבכות בטירוף כאילו מינימום רצחו לי את החתול שאין לי, אני מרגישה שאני משלמת על ה- VOD כמעט לשווא. וניסיתי, באמת ניסיתי לראות שוב את "שבתות וחגים" אבל הבנתי שזה די מיצה את עצמו בשנות התשעים, ושלא כמו "פלורנטין" זה בלתי ניתן למחזור. אני לא רוצה לאיים, אבל יש סיכוי שאני אתחיל לראות את "פרשת השבוע" ב- VOD, אם דברים מהפכניים לא יקרו כאן בקרוב.

יש לי כמה תלונות וכמה מענות על המקום הזה, כמו שנאמר בהגדה. של פסח. נראה לכם הגיוני שבבלוג מבית גוגל אני אצטרך להגביל את כמות התגיות שברצוני להוסיף לפוסט? אז זהו, שבלוגר כנראה חושבים שכן, כי אני מוגבלת למספר תווים של 150 בערך (אבל אל תתפסו אותי במילה). חוץ מזה, איפה ענן התגיות הידוע לטובה? איך לעזאזל עורכים את רשימות הצד של הבלוג מבלי להיכנס לקודים במקרה הרע והטמל במקרה הפחות רע? ואיך נרשמים לרשימת התפוצה של הבלוג, האם אין אלא להכנע למרותו של ה- FeedBurnerהלא צייתן? מה שאולי הייתי עושה, אם הייתי מצליחה לערוך את הרשימות של הבלוג. רק רסס יש בעולם? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני והרידר שלי 'ככה' - מצמידה אצבעות ומחככת- גוגל, לתשומת ליבכם.

עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לנסות להבין איך עובד עולם הטורנטים, ואיך בעזרת כמה קליקים, כבר מחר אני אוכל לקבל את "קשמיר מאפייה" והרימייק של "האישה הביונית" ישירות להארד דיסק שלי. הבה נתפלל ביחד לאותם אלילי שרתים נידחים, שאי שם בנבכי הרשת נמצאים גם פרקים של My So Called Life, אחת מסדרות הנעורים הטובות ביותר וכנראה הדבר הטוב היחיד שעשתה קלייר דיינס. כמו גם, טווין פיקס, שכן, אני יודעת מי רצח את לורה פאלמר, אבל אני לא יכולה יותר להישאר בבורותי הטלוויזיונית ולהנהן בכל פעם שמדברים על דיוויד לינץ'.

על מנוע חיפוש והשירות של הוט,

בימים אלה, במסגרת עבודתי הסוערת כפרילנסרית, המתפארת באפשרות להרוויח יותר משכירה שעובדת במשך 10 שעות ביום, 22 ימים בחודש, וביכולת המדהימה באמת- לעבוד מכל מקום שיש בו מחשב וחיבור לאינטרנט, אני שוקלת לקנות מחשב נייד. כמה נחמד, חשבתי לעצמי, אם באמת היה לי מחשב בכל מקום. ולמרות חיבתי הרבה למסכי השטוח ולפנטיום 4 שלי, הזוכר לי חסד נעורים, ואציין זאת למען לא תיפתח ממנו הרעה, אי אפשר, לסחוב אותו לכל מקום.

לכן בימים אלה, אני בוחנת ניידים, ומשווה מחירים ומפרטים. אומנם גיגלתי כמה דגמים, והתייעצתי עם שניים- שלושה מביני עניין, כולל הבנקאישית שלי, כי גם לה יש חלק מכובד בקנייה, לדעתה "אולי שווה לחכות עם זה..." אבל האופציה המוצלחת ביותר להשוואה מלבד הדבר האמיתי, שזה פנים אל פנים עם המחשב הפיזי, והמפרט מודפס פונט על גבי לבן, היא ביקורות ברשת.

בשביל זה יש את Swotti, מנוע חיפוש סמנטי שמיועד לאיתור דעות ומדגמי מוצר, במטרה לעזור לך, כצרכן, לעשות את הבחירות הנכונות. מלבד העובדה שהוא היה קצת איטי בתחילה, אני חייבת להודות שזה שווה את זה, גם בגלל הסקירה המקיפה וגם בגלל הממשק הגרפי המאוד נהיר. קראתי עליו פה, המלצתי עליו פה ולמדתי שלא כדאי לי לרכוש נייד של Compaq.

התעוררתי הבוקר לגילוי המרעיש שאפילו דוד קמיניץ, מנכ"ל HOT, חושב שהשירות שלהם גרוע. זה לא סוד שעבדתי שם עד לפני כמה חודשים. החוויה הזו הותירה אותי ממורמרת (ראה: פיסקה ראשונה, שורה שנייה), כעוסה משהו, ועם הידיעה הברורה שלקוחות לא עוזבים בגלל המוצר ואפילו לא בגלל המחיר- הם עוזבים בגלל שירות. כלקוחה, הטענות שלי מאוד ברורות. למשל, יום שבת שעבר, אני באמצע מרתון HBO ב- VOD, כשלפתע ניתק השידור ועל המסך מופיעה הודעה נוסח "קצר בתקשורת, חייג למוקד התמיכה הטכנית וחכה שעה עד שלמישהו יהיה אכפת". בגלל שאני באמת מחבבת את טוני סופרנו, חייגתי את מספר החינם והמתנתי כחמש דקות, זמן המתנה סביר לטעמי, למרות ש- HOT שואפים לענות ללקוח תוך חצי דקה.

ענה לי בחור, הסביר לי לפרק ולהרכיב, כאילו לא עשיתי את זה חמש פעמים לפני שהתקשרתי. כשביקשתי ממנו להמתין רגע על הקו, כדי שאעשה זאת שוב, ניתק אחרי דקה. חייגתי שוב, ענתה בחורה, היא הייתה נחמדה ועניינית וזימנה עבורי טכנאי ליום שני בין שלוש לחמש. ביום שני בשלוש ועשרה הגיע אלי הטכנאי "לסדר לי את העוצמות", ציטוט. אלי הנחמד שכח לציין שהוא הולך לנתק לי גם את האינטרנט, וכך, כשאני באמצע העבודה, ניתק את הכבל ועבודה של רבע שעה נמחקה. כששאלתי מתי יחבר את האינטרנט שוב, ענה "אני לא יודע אם היום". כשגם ההסבר "אני עובדת מהבית" לא עזר, אמרתי נואש וחשבתי לגגל את המספר של בזק, אבל לא היה לי חיבור לאינטרנט!

במר קמיניץ נתקלתי כמה וכמה פעמים, אבל מעולם לא פציתי פה, וייתכן שזה בגלל העובדה שהייתי ממורמרת על שעות העבודה המייגעות, העובדה שאני יושבת באולם בלי חלונות עם עוד שמונים איש, וזה שבבניין ליד, בין Open space אחד למשנהו, מתנהל עולם שונה לגמרי מעולם השירות. קוראים לזה: תנאים סוציאליים. ביום שבו התקשרו אליי לשירותים, כי לא הייתי בעמדה שלי יותר משבע דקות, סתמתי את הגולל על הקריירה הפוטנציאלית שלי בתאגיד התקשורת הנ"ל, מחקתי כל מחשבה חיובית שעוד הייתה לי לגבי החברה, ויומיים אח"כ הודעתי על התפטרות. אם תאחר מההפסקה בשלושים שניות ננהל שיחת יחסינו לאן, אתה לא עובד קבלן, אתה בצבא הספרטני.

יצוינו לטובה- מחלקת התוכן, עם סדרות הרכש המעולות (ע"ע: HBO) והפקות המקור המוצלחות (ע"ע: להוציא את הכלב, תעשה לי ילד), מחלקת תפעול ה-VOD שניכר שהם עושים מאמצים ומחלקת השיווק, שבאמת מנסים, באמת, אבל הפרסומות של Yes יותר טובות, ומאז Like a Virgin גרסת האביר על הסוס, הפרומו הכי טוב היה להוט שלוש החדש, עם טלי שרון בקארה ואורלי זילברשץ בפאה לבנה.
שבת שלום.

כבר אמצע מרץ,

אז מה היה לנו היום,
קראתי פוסט מוזיקלי מעולה (+קיבלתי לינק להורדה של מיקסטייפ) אצל אורן, עברתי על ה- Google reader שלי רק בשביל להיווכח בפעם המיליון שאני לעולם לא אצליח להשתלט על כמות המידע שהייתי רוצה להזין את עצמי בו, לא כל שכן, כמות הרססים ברידר. ראיתי את שבעת הפרקים בעונה הראשונה של "סקס והעיר הגדולה" ושקעתי במחשבות שווא על שבת בצהריים בסנטרל פארק וארוחת בוקר בפריס. לכמה דקות אפילו האמנתי לעצמי וכבר ראיתי כיצד אני צועדת לעבר השדרה החמישית כשמנולו בלניק והאופק לרגליי, ושמלה נטולת חזייה בתכלת ניינטיז לגופי נטול הגרמים המיותרים. כמה מעלות טובות; חיבתה של סמנתה לנדל"ן, הרומן ההזוי והבלתי מדובר של שרלוט עם אברך מברוקלין ומיסטר ביג עם ה- abso-fucking-lutely שלו.

מה עוד,
נסעתי ברכבת עם אח שלי, בן השש, שנעמד על שתי רגליו וקרא לנוסעי הקרון להביט החוצה אל שדות השרון המוריקים, תוך שהוא צועק "שדות ירוקים זה מזכיר לי משהו..." אכלתי אצל הסבים ארוחת ערב שכללה סלט לבבות ארטישוק מענג ועוף ממולא שהשאיר אותי נפעמת. אחר כך אכלתי תותים, אבל עד שמר בחור סיפר לי על הקינוח שלו- פאי פקאן, כבר שכחתי מה אכלתי. ראיתי את הפרק השביעי של Tell me you love me, הסדרה המדוברת למדי של HBO המשודרת בימים אלה ב- VOD. נו, זאת הסדרה הזאת שמדברים עליה בגלל סצנות הסקס המפורטות, רק שהדיאלוגים כל כך משועממים מעצמם שלא בא לך לראות אותם שוכבים אחר כך.

הבטטה שהנבטתי בספטמבר הועברה זה מכבר לאגרטל חדש, יש לה עלים ירוקים והיא מגיעה עד ללמעלה של ארונות המטבח. עשיתי ניסיונות אגרונומיים והנבטתי בקערת מים עדשים חומות, יצאו נבטים חבל על הזמן. עוד בתוכנית: שעועית לבנה ועדשים אדומות. ההורים שלי הגיעו לבקר והביאו משלוח מנות. גיליתי שאני חייבת לעשות כביסה כי נגמרו לי התחתונים. השוויתי מחירים של מחשבים ניידים. הייתי מאוכזבת מעצמי במשך שעה וחצי על תפוקות העבודה שלי. בת הדוד ההריונית שלי החזירה לי את הספר האהוב עליי- "שלושה סיפורי אהבה", אחרי שכבר גלגלתי בראש את הרעיון לרכוש עותק חדש, ופסלתי את הרעיון כשנזכרתי שקניתי את העותק הספציפי הזה בחנות יד שנייה ברחוב רש"י בתל אביב, למרות שהוא היה קצת בלוי, ובעיקר כי הייתה בעמוד השני, בעט כחול, בכתב של בחור, הקדשה- "לרוני באהבה, ממני".

הבנתי למה Cold Feet היא אחת הסדרות הטובות ביותר שראיתי, אחרי שקראתי את הכתבה הזו (זהירות ספוילר!) משהו על זה שהיא יותר מלאת חמלה מ"הבורגנים" ופחות צפויה מ"שבתות וחגים". הודיתי במה שאני יודעת כבר מזמן- אני רוצה את ג'יימס נסביט! עוד לא החלטתי אם זה המבטא האירי, הגבות או ההומור הציני.

עכשיו אין לי מצב רוח.
כנראה שזו בעיקר ההבנה שבשלב זה של חיי אני רוצה לעבוד כשכירה, לצאת למשרד בבוקר, לחזור בערב, לבלות בסופי שבוע.

בקטנה;
ה- VOD צריך להציע שירות נוסף, סוג של אפליקציה משדרגת שירות ואוהבת לקוח שכזו, במסגרתה הלקוח, להלן: הצופה, יקבל נוטיפיקציות על עדכון המצב בסדרות האהובות עליו. למשל: אני אוהבת "רגליים קרות", ועד כה עלתה רק העונה השנייה. השירות הזה ישלח לי הודעה, נניח שורה שתופיע על פס המידע ותאמר "הפרק השמיני בעונה השנייה של רגליים קרות עלה. תהני!" ואם ניקח את זה עוד צעד קדימה, יעשו בחוכמה בהוט, אם יקחו את רעיון הסמנטיקה הלעוס במקצת המוכר לנו מאפליקציות נוסח living social ויציעו לצופים גם את האפשרות של "אהבת את הסימפסונס? אז כנראה שתאהב גם את: פיוצ'רמה ופמילי גאי".

ותודה לאנשי התפעול ב- VOD, שמעוררים בי איזשהו רצון להישאר לקוחה של הכבלים למרות שהשירות נתקע פעם בשעה. שמישהו יקנה לי TIVO, ומחשב נייד. אני לא מאמינה שעבדתי בחברה שהמנכ"ל שלה אומר בגאון שהוא "לא מאמין באינטרנט" (ויסלחו לי בלשכתו על הציטוט הלא מאוד המדויק, אך אופי הדברים הובהר).

לילה טוב.

נו באמת,

איך למישהו יהיה ניסיון (של שנה לפחות! במשרד גדול!) אם בכל המקומות מחפשים מישהו שכבר יש לו ניסיון?!

מוצג 1: מודעת דרושים סטנדרטית

מוצג 2: רשימת דרישות בלתי אפשרית

חובה ניסיון, דיסקרטיות מובטחת!

יש לי בלוג חדש,

ואני מחפשת עבודה.

לפני חודש וחצי עזבתי את עבודתי הלא-מאוד-מבוקשת בחברת תקשורת גדולה. ומשוקצת, יש לומר. [אנקדוטה: היום, בשעה שישבתי אצל הקוסמטיקאית, שמעתי את בעל המקום מדבר עם אותה חברה, בנימוס מופלג לטעמי. את שומעת, אמר לנציגה, אני ע-ז-ב-ת-י אתכם! לא לקוח שלכם יותר. אתם, הטעים והדגיש, ממשיכים לגבות ממני]. אבל אסור לי לומר דברי שמצה, גם כי זה גוגל פה, וגוגל יודעים למצוא הכל (סימני הערצה ראשונים לפוסט זה) וגם כי אני חתומה על איזה חוזה עבודה שבו נאמר שבמשך חצי שנה מיום סיום העסקתי, אסור לי לעבוד אצל המתחרים, לא כל שכן, להוציא דיבה (או ריבה, או דברי אמת).
תנו לי קצת זמן ואני מספקת LPP- link per post על כל עוולות אותה חברה.
מי אמר PR online ולא קיבל? (בלי הכפשות, כן?)

מאז, הספקתי להתראיין לכל מיני משרות.
אתמול, התראיינתי לאיזושהי משרה. המראיין שאל אם אני יודעת מה זה conversation marketing אז הנהנתי בחיוך, והשבתי שכן, כן [טעימה מה-Google reader החתיך שלי]. [הבהרה: את קורות החיים שלי אני שולחת רק למשרות שאני מעוניינת בהן ומוצאת שאני מתאימה למיטב הערכתי]. אחר כך, הפליג בהערכתו כלפיי ושאל אם אני יודעת מה זה Wordpress אז כבר ממש חייכתי ואם לא הייתי כל כך מרוכזת בריאיון, עוד הייתי עלולה להיעלב. [ראייה: בלוג הוורדפרס החינני והחצוף שלי- myletgo.com]. כשאמר לי אחד המראיינים "את יודעת, כל עולם השיווק הולך לכיוון של תוכן שיווקי" כבר החלטתי לשתוק.

כשמפקקים (מלשון poke) רנדומליים בפייסבוק שואלים אם אני זו מ-myletgo אני מוצאת שזה מחמיא ובוחרת להאמין שאלו הם סימני ההערצה הראשונים לאחד מבלוגיי (לפני קבוצה בפייסבוק, חולצות עם לוגו והקראת פוסטים בציבור בבית קפה תל אביבי).
בלוג שדווקא יש לו קבוצת הערצה.

כמה מילים על בלוגיי, כלומר: הבלוגים שלי ברבים.
היה את ההוא שפתחתי בגיל 16, זה היה בישראבלוג, בתקופה שאפליקציה נשמעה לי כמו מילה גסה ומימס שלטה בטבלה ביד רמה ובפנטיום 2. מי ידע שיום אחד אני אוכל לרשום "בלוגרית" בקורות חיים? אחר כך היה עוד אחד בישראבלוג, השתיקה יפה לו. היה את ההוא בתפוז, שמאסתי בו די מהר, מסיבות שאז לא ידעתי לכנות בשם, והיום קוראים לזה: ממשק. שקלתי לפתוח אחד בקפה, אבל פסלתי את זה על הסף, נוכח העובדה ש-אני לא אמא של אף אחד, לא אקס סלבריטי, לא עיתונאית, לא כלכלנית, לא משפטנית ואפילו לא מנתחת מוח.

את התובנות שלי צריכה לאכסן פלטפורמה מכילה, אוהבת, עם ממשק עברי דנדש.
ככה, הגעתי לפה.

מוצג X: פלאפון דור שני והערצה גלויה.

עוד קצת על הריאיון אתמול;
מיד כשהגעתי פלט אחד המראיינים "את ילדונת! בת כמה את?" עשרים, עניתי נחרצות.
אז זהו שאני לא כותבת את הגיל או את תאריך הלידה שלי על קורות החיים שאני שולחת,
א. כי את מי זה מעניין איזה מזל אני?
ב. אם מראיין פוטנציאלי, נאור ככל שיהיה, שכבר התגבר על המחסור שלי בתואר ראשון, יראה שאני בת 20, הוא כנראה יניח את קו"ח שלי בצד של "נראה כבר" במקרה הטוב או יסמן עליהם וי ויקליק move to trash במקרה הפחות טוב.
ג. אם יזמינו לריאיון זה יהיה בגלל מה שיש לי להציע, ולא בגלל שנולדתי בסוף האייטיז וידוע שלצעירים צריך לשלם פחות.

עכשיו בואו נבהיר כמה דברים על ההתחלה, מראיינים עתידיים שלי או כל אדם שיקרא את הפוסט הזה

ויעלה לו בראש רעיון למי לשלוח את קו"ח שלי.
נכון, אני בת 20, זו עובדה ואי אפשר להתווכח איתה. הדבר הכי שלילי שזה מעיד עליו זה חוסר ניסיון ברמה כזו או אחרת והעובדה שעדיין לא יצא לי לעשות תואר ראשון. מה שזה לא אומר זה שאני קלת דעת (נו באמת, מראיין אחד שאל אותי "אם הייתה לך משימה ממש חשובה שקשורה ל-X ועכשיו אחת עשרה בלילה ואת עומדת לצאת עם חברות, היית עושה אותה?" היית שואל בחורה בת 25 את אותה שאלה?). זה גם לא אומר שאני מחפשת עבודה לחצי שנה, שבכסף שארוויח בה, אסע לטייל בדרום אמריקה.
* אני שולחת קו"ח רק למשרות שאני מעוניינת בהן.
* טרטור לא יגרום לי לרדת מציפיות השכר שלי.
* תשקלו שניסיון מעשי שווה קצת יותר (ממש קצת) מלימודים באקדמיה.
* יש אנשים שהם אוטודידקטיים. (כדי שלא ישאלו אותי בריאיון אם אני יודעת מה זה- לינק).

כן, נמאס לי לחפש עבודה. פה, אתם נכנסים לתמונה (אהמ, לבקש קו"ח שלי ולהעביר הלאה).
כן, הבלוג הזה הוא בין היתר ניסיון לייצר באזז סביב חיפוש העבודה שלי בכלל, ובאזז אינטרנטי בפרט.
כן, זה הזמן לרסס אותי. תבואו שוב.
[הכן, כן, כן הזה היה בדיחה על אותה חברה שהזכרתי בהתחלה. פרגנתי למתחרים, מה יש?]