יש לי בלוג חדש,

ואני מחפשת עבודה.

לפני חודש וחצי עזבתי את עבודתי הלא-מאוד-מבוקשת בחברת תקשורת גדולה. ומשוקצת, יש לומר. [אנקדוטה: היום, בשעה שישבתי אצל הקוסמטיקאית, שמעתי את בעל המקום מדבר עם אותה חברה, בנימוס מופלג לטעמי. את שומעת, אמר לנציגה, אני ע-ז-ב-ת-י אתכם! לא לקוח שלכם יותר. אתם, הטעים והדגיש, ממשיכים לגבות ממני]. אבל אסור לי לומר דברי שמצה, גם כי זה גוגל פה, וגוגל יודעים למצוא הכל (סימני הערצה ראשונים לפוסט זה) וגם כי אני חתומה על איזה חוזה עבודה שבו נאמר שבמשך חצי שנה מיום סיום העסקתי, אסור לי לעבוד אצל המתחרים, לא כל שכן, להוציא דיבה (או ריבה, או דברי אמת).
תנו לי קצת זמן ואני מספקת LPP- link per post על כל עוולות אותה חברה.
מי אמר PR online ולא קיבל? (בלי הכפשות, כן?)

מאז, הספקתי להתראיין לכל מיני משרות.
אתמול, התראיינתי לאיזושהי משרה. המראיין שאל אם אני יודעת מה זה conversation marketing אז הנהנתי בחיוך, והשבתי שכן, כן [טעימה מה-Google reader החתיך שלי]. [הבהרה: את קורות החיים שלי אני שולחת רק למשרות שאני מעוניינת בהן ומוצאת שאני מתאימה למיטב הערכתי]. אחר כך, הפליג בהערכתו כלפיי ושאל אם אני יודעת מה זה Wordpress אז כבר ממש חייכתי ואם לא הייתי כל כך מרוכזת בריאיון, עוד הייתי עלולה להיעלב. [ראייה: בלוג הוורדפרס החינני והחצוף שלי- myletgo.com]. כשאמר לי אחד המראיינים "את יודעת, כל עולם השיווק הולך לכיוון של תוכן שיווקי" כבר החלטתי לשתוק.

כשמפקקים (מלשון poke) רנדומליים בפייסבוק שואלים אם אני זו מ-myletgo אני מוצאת שזה מחמיא ובוחרת להאמין שאלו הם סימני ההערצה הראשונים לאחד מבלוגיי (לפני קבוצה בפייסבוק, חולצות עם לוגו והקראת פוסטים בציבור בבית קפה תל אביבי).
בלוג שדווקא יש לו קבוצת הערצה.

כמה מילים על בלוגיי, כלומר: הבלוגים שלי ברבים.
היה את ההוא שפתחתי בגיל 16, זה היה בישראבלוג, בתקופה שאפליקציה נשמעה לי כמו מילה גסה ומימס שלטה בטבלה ביד רמה ובפנטיום 2. מי ידע שיום אחד אני אוכל לרשום "בלוגרית" בקורות חיים? אחר כך היה עוד אחד בישראבלוג, השתיקה יפה לו. היה את ההוא בתפוז, שמאסתי בו די מהר, מסיבות שאז לא ידעתי לכנות בשם, והיום קוראים לזה: ממשק. שקלתי לפתוח אחד בקפה, אבל פסלתי את זה על הסף, נוכח העובדה ש-אני לא אמא של אף אחד, לא אקס סלבריטי, לא עיתונאית, לא כלכלנית, לא משפטנית ואפילו לא מנתחת מוח.

את התובנות שלי צריכה לאכסן פלטפורמה מכילה, אוהבת, עם ממשק עברי דנדש.
ככה, הגעתי לפה.

מוצג X: פלאפון דור שני והערצה גלויה.

עוד קצת על הריאיון אתמול;
מיד כשהגעתי פלט אחד המראיינים "את ילדונת! בת כמה את?" עשרים, עניתי נחרצות.
אז זהו שאני לא כותבת את הגיל או את תאריך הלידה שלי על קורות החיים שאני שולחת,
א. כי את מי זה מעניין איזה מזל אני?
ב. אם מראיין פוטנציאלי, נאור ככל שיהיה, שכבר התגבר על המחסור שלי בתואר ראשון, יראה שאני בת 20, הוא כנראה יניח את קו"ח שלי בצד של "נראה כבר" במקרה הטוב או יסמן עליהם וי ויקליק move to trash במקרה הפחות טוב.
ג. אם יזמינו לריאיון זה יהיה בגלל מה שיש לי להציע, ולא בגלל שנולדתי בסוף האייטיז וידוע שלצעירים צריך לשלם פחות.

עכשיו בואו נבהיר כמה דברים על ההתחלה, מראיינים עתידיים שלי או כל אדם שיקרא את הפוסט הזה

ויעלה לו בראש רעיון למי לשלוח את קו"ח שלי.
נכון, אני בת 20, זו עובדה ואי אפשר להתווכח איתה. הדבר הכי שלילי שזה מעיד עליו זה חוסר ניסיון ברמה כזו או אחרת והעובדה שעדיין לא יצא לי לעשות תואר ראשון. מה שזה לא אומר זה שאני קלת דעת (נו באמת, מראיין אחד שאל אותי "אם הייתה לך משימה ממש חשובה שקשורה ל-X ועכשיו אחת עשרה בלילה ואת עומדת לצאת עם חברות, היית עושה אותה?" היית שואל בחורה בת 25 את אותה שאלה?). זה גם לא אומר שאני מחפשת עבודה לחצי שנה, שבכסף שארוויח בה, אסע לטייל בדרום אמריקה.
* אני שולחת קו"ח רק למשרות שאני מעוניינת בהן.
* טרטור לא יגרום לי לרדת מציפיות השכר שלי.
* תשקלו שניסיון מעשי שווה קצת יותר (ממש קצת) מלימודים באקדמיה.
* יש אנשים שהם אוטודידקטיים. (כדי שלא ישאלו אותי בריאיון אם אני יודעת מה זה- לינק).

כן, נמאס לי לחפש עבודה. פה, אתם נכנסים לתמונה (אהמ, לבקש קו"ח שלי ולהעביר הלאה).
כן, הבלוג הזה הוא בין היתר ניסיון לייצר באזז סביב חיפוש העבודה שלי בכלל, ובאזז אינטרנטי בפרט.
כן, זה הזמן לרסס אותי. תבואו שוב.
[הכן, כן, כן הזה היה בדיחה על אותה חברה שהזכרתי בהתחלה. פרגנתי למתחרים, מה יש?]